סוגיית ההעסקה הקבלנית היא אחד המוקדים המרכזיים שמלכדים שורה של בעיות שמטרידות את כל מי ששואף לחיות בחברה צודקת – תעסוקה ויוקר המחייה, הידרדרות השירותים הציבוריים, ריבוד על בסיס מגדרי ואתני, תחושת בטחון, סולידאריות, צדק ושוויון. ראשיתה של ההעסקה הקבלנית, כפי שאנו מכירים אותה היום, היא ב- 1983. אז החלה להתבסס בישראל מדיניות רכש השירותים על ידי משרדי הממשלה. אולם, מה שהביא למצב הנוכחי שבו 400,000 עובדי/ות קבלן מועסקים/ות בשירות הציבורי נעוץ בתהליכי הגלובליזציה הכלכלית ובאופן ספציפי בהסכם הכללי על סחר בשירותים (General Agreement on Trade in Services -GATS) שישראל חתומה עליו.
עם יישומו המלא ב-1996 של חוק חובת המכרזים כתוצאה מה- GATS, הוכשרה הקרקע להוצאה של מספר הולך וגדל של שירותים ציבוריים למכרזים שאליהם ניגשו חברות פרטיות ומלכ"רים. אלה המעסיקים של עובדי/ות הקבלן כיום.
המאבק למען שיבה להעסקה ישירה בישראל החל בסוף שנות ה-90 בידי נשים. בין המאבקים הבולטים ראוי לציין את המאבק של קלדניות בתי המשפט בהנהגת חני אבני ב-1997, את המאבק של מועסקות דרך חברות כוח אדם ב-1999 שהובל בידי אורלי אריה, ואת המאבק של קלדניות הדואר ב-2007 בהנהגת אריאלה סער. מאבקים אלה נחלו הצלחה והשיבו את הכבוד האנושי ואת הבטחון התעסוקתי לעובדות. אולם, רק המאבק של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון בסוף שנות ה-2000 וההתנכלות של נשיאת האוניברסיטה, רבקה כרמי, להישגי העובדות הובילה להקמתה של הקואליציה הארצית להעסקה ישירה. כיום הקואליציה פועלת למען מעבר להעסקה ישירה של כלל העובדים/ות בישראל. הקואליציה פתוחה להצטרפות של ארגונים או של פעילים חברתיים, אזרחים ועובדות ועובדים בסכנת הפרטה או מופרטים.